פסח ראשון בחברון: עדות אישית

המצוה העיקרית בפסח  היא החובה  ולהמשיךספר ביציאת מצרים מדור לדור.

ישנה חשיבות מירבית בהעברת ההיסטוריה מאב לבן ומרב לתלמידיו.  הדבר כפול ומכופל אם למי שמספר ישנה נגיעה אישית לאירוע המסופר. לכן החלטתי

לאחר ארבעים ושתיים שנה שהגיע הזמן. בהמלצת מספר אנשים, לפרסם את עדותי האישית:  איך התחיל הרעיון לקיום  סדר פסח בחברון בשנת תשכ"ח.

ובכן: בתשכ"ח  התגוררתי בדרום קרית גת  במרכז החינוכי "אבן שמואל". לשם נשלחתי מספר שבועות לפני כן , לשמש כקומונר  בנ"ע לישובים של חבל לכיש.

אחד התושבים (שמעון שליכטר ז"ל) שאל אותי אם מתחשק לי להצטרף אליו לנסיעה. למה לא? עניתי. למחורת , ט"ו בשבט,  בשמונה בבקר נסענו במכוניתו. בדרך הוא הסביר לי שיש לו  פגישה עם רב צעיר בשם משה לוינגר מנחלים. עד אז לא ידעתי בכלל מה מטרת הפגישה. בתחנה המרכזית בירושלים הצטרף אלינו הרב לוינגר ובהמשך נסענו עם עוד אדם שעד היום איני יודע אם היה עו"ד או מתווך ערבי. לכיוון חברון. בדרך, הסביר הרב שהם מעוניינים לבדוק את הבתים שהיו שייכים ליהודים לפני גירושם בפרעות תרפ"ט.  לא הצטרפתי לסיור עצמו אלא המתנתי במכונית  לסיום הפגישה. לאחר שחזר תיאר לנו הרב איך  מבנה שהיה בית כנסת הפך להיות דיר של כבשים וכדומה, הוא נעמד על "גבעת החרסינה" ולחש בקול: " צריך לחדש את היישוב היהודי". יצאנו בדרכנו חזרה לירושלים. ביציאה מהעיר  בצד ימין הבחין הרב בשלט המכריז "מלון פארק" באנגלית. הוא הורה לנהג לעצור לכמה דקות וביקש מהמתורגמן לבוא איתו. שמעון ואנכי המתנו באוטו  על אם הדרך. לאחר כעשרים דקות חזר הרב והכריז: אנו עושים פסח במלון. כמובן התחלנו לשאול אותו כל מיני שאלות: מה פירוש? איך?  והוא השיב שזה עתה הסכים בעל בית המלון להשכיר לו לכל הפסח את כל חדרי המלון.  "מה עם האכל הכשר?" שאלתי אותו. והוא ענה  : נכשיר הכל בעזרת ה' והנשים שיבואו לחגוג אתנו. כאמור כל זה היה בדיוק חודשיים לפני החג והשאר היסטוריה.

לא חגגתי את ליל הסדר בחברון . כי כאמור הייתי חייל בחל"ת וההורים  ביקשו  שאגיע  אליהם לנתניה לחגוג עם כל בני המשפחה.

לשבת חול המועד הגעתי. הבחנתי  מיד בהמולה מחוץ למלון  באהל ששימש כמטבח.

את השבת העברנו בתפילה ושירה ולקראת הצהרים נאמר לנו שיוצאים למערת המכפלה לתפילת מנחה. הרב ביקש מנושאי הנשק לשאת איתם את נשקם למרות שלא חששנו בכלל להתהלך בצהורי היום במרכז חברון. אני זוכר את המבטים (הלא מאיימים) של התושבים.

לאחר מספר שנים  התארח בדירתנו בדרום אפריקה הסופר משה שמיר ע"ה.

הוא היה בין המשתתפים הרבים בליל הסדר. הוא סיפר לי שהיתה הרגשת רוממות בקריאת ההגדה ובמיוחד בהסברים ובפירושים הרבים שניתנו  על ידי הרבנים הרבים שחגגו שם.

כשהגיעו לפיוט הידוע "דיינו" ביקש משה שמיר את רשות הדיבור. לאחר שהתנצל בפני הרבנים הנכבדים על "חוצפתו" להציע פירוש משלו לשיר הפופלרי הנ"ל.

לדבריו, בכל שלב של הגאולה היו אנשים בעם שחשבו שהגיעו לגמר, ואמרו "דיינו".

לאחר סיום השעבוד, לא כולם רצו לצאת ממצרים. לאחר קריעת ים סוף חשבו שהגיעו אל המנוחה והנחלה ואמרו "דיינו". ואז  הגיע זמן מתן תורה ושוב חשבו  מספיק ודי. ואפילו כשנכנסו לארץ . היו בטוחים שבזה הסתיימה הגאולה . אבל  הסוף היה כידוע בבית הבחירה. בכל דור –המשיך משה שמיר- ישנם אנשים שמתעייפים. אבל ההיסטוריה מוכיחה להם שיש צורך להמשיך.  וכמובן ההשלכות על מלחמת השחרור והמחשבה שהשתרשה בעם "דיינו" ולכן באה מלחמת ששת הימים להראות לנו שעוד לא סיימנו את התהליך.

בסוף דבריו קם אחד הרבנים ונשקו על מצחו על דבר התורה והחידוש שלו.

בברכת בשנה הזאת בירושלים הבנויה

דברי תורה

אין לך חשבון? הצטרפו עכשיו!

כניסה לחשבון