בס"ד

שבת פרשת מקץ, חנוכה תשע"ז

  בדרך כלל בדרשה של שבת אנחנו מדברים על פרשת השבוע. אבל היום, כיוון שזהו שבת חנוכה, אני רוצה להקדיש את הדקות המעטות שעומדות לרשותי לפיוט "מעוז צור", אותו שרים היהודים בשמחה ובחדווה בכל העולם, אבל מעטים מכירים את הרקע לכתיבתו ומשמעותו.

הפיוט של מעוז צור, אותו כולנו מדקלמים ושרים בשמחה, נכתב כנראה על ידי הרב והפייטן מרדכי בן יצחק הלוי, יליד עיראק, שעבר לגור במגנצה אשר באשכנז. יהודי אשכנז חוו באותה תקופה, במאה ה12 ו13, על בשרם את נוראות מסעי הצלב, שעשו שמות בקהילות היהודיות בכל מקום שבו עברו. מנהיגם של הצלבנים במסעות הראשונים היה המלך פרידריך הראשון המכונה ברברוסה, מאחר שהיה  בעל זקן אדמוני. וכפי שתראה, לצבע זקנו נודעת חשיבות רבה במסורת שלנו.

מרדכי, שבעת הפרעות התחבא כשאר יהודי הקהילה במרתף ביתו, חיבר פיוט שברבות הימים נודע כ"מעוז צור" ונכתב כנראה מלכתחילה ב6 בתים. חמשת הבתים הראשונים של השיר מפרטים את אויבי העם היהודי במשך כל ההיסטוריה, שאותם שרד עמנו. היה בבתים אלה מעין עידוד, שכשם שעברנו את נוראות העבדות במצרים, את גלות בבל, ואת רדיפות היוונים ואת גזרות המן הרשע, כך נעבור בעזרת השם גם את הזמנים הקשים שהתרחשו באותם ימים של מסע הצלב. הבית השישי של מעוז צור צונזר במשך הדורות ברוב הקהילות, ועד היום קהילות רבות ברחבי העולם נמנעות מלשיר אותו. פירושו לוטה בערפל. אך פרשנים רבים סבורים שהבית הזה שמסתיים במשפט "דחה אדמון בצל צלמון" היה מעין תפילת חרש בלבם של היהודים לראות את תבוסתו של פרידריך הראשון, מנהיג הצלבנים בעל הזקן האדמוני בידי גיסותיו של צאלח א דין, המצביא הכורדי, המוסלמי הדגול, שאכן הצליח להביס את הצלבנים באיקוניון (צלמון בעברית) אשר באסיה הקטנה, בתורכיה של ימינו, ולאחר מכן שחרר גם את ירושלים משלטונם.  

בלבם התפללו היהודים על תבוסת הצלבנים ששפכו את דמם וטימאו את ירושלים. וכשם שאמר הנביא מיכה (בפרק ה/1)  "אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמונותינו והקימונו עליו שבעה רועים ורעו את ארץ אשור בחרב", כך התפללו על שבעת הרועים מבית צאלח א דין שיצאו לקראת הצלבנים ורעום בחרב. אגב, על צאלח א דין נכתב כי פתח את שערי ירושלים ליהודים ועל כך כתב אלחריזי (ביצירתו תחכמוני שער ב"ה) שפגש בירושלים במסעותיו יהודי אחד ושאלו-מתי באו היהודים לעיר הזאת? אמר לו: "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה ישראלים".

וכך, לפני כ820 שנים התפללו היהודים לניצחון המוסלמים שפתחו שוב את שערי העיר לכניסת יהודים לירושלים.

אכן זה נשמע היום כסיפור בדיוני, או אולי חלום, בימים אלה כשנראה שכל העולם נגדנו, אבל ההיסטוריה יודעת תהפוכות, ואנחנו מאמינים שעוד נזכה לחוות גם ימים של שלום ושלווה שבהם נהיה שוב אהודים על אומות העולם.