אלעד אפל

בשבת זו אנחנו זוכים ל-2 קדושות – קדושת השבת, וקדושת חג הסוכות.

וכן קראנו – כמנהג האשכנזים – את ספר קהלת. 

מקובלות מס' סיבות לקריאת מגילת קהלת שבת חוה"מ סוכות. 

המגן אברהם (או"ח תצ ס"ק ח) כתב שהסיבה היא בגלל שאלו ימי שמחה, ובקהלת מובא הפסוק 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה' (קהלת ב, ב). אך לכאורה הסבר זה קשה, שהרי הפסוק הזה דוקא אינו משבח את השמחה, ומדוע לקרוא אותו דוקא בימי השמחה? הסבר אחר שמופיע בביאור הגר"א (או"ח סימן תצ) הוא בגלל הפסוק (קהלת יא, ב): "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה", אשר דרשו חז"ל (עירובין מ, ב) על ימי החג. אך גם הסבר זה קצת קשה, כי הפסוק הזה נדרש גם על פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים ימי השבוע וימי המילה... וחוץ מזה, קצת קשה להסביר שמגילה שלמה נקראת בגלל פסוק אחד שהמדרש משייך אותו לסוכות. הרב ולדנברג (ציץ אליעזר חלק כב סימן לו) כותב שהדבר קשור לחנוכת בית המקדש שחגג שלמה בחול המועד סוכות, ולכן קוראים את הספר שכתב שלמה. אבל שלמה כתב שלושה ספרים, ומדוע בחרו לקרוא דוקא את קהלת? השפת אמת (וילך שנת תרמב) כותב שההסבר הוא בגלל מצוות ההקהל, שהרי אמרו חז"ל (קהלת רבה א, ב): "למה נקרא שמו קהלת? - שהיו דבריו נאמרין בהקהל". זה יכול אולי להסביר את המנהג השנה, אבל לא בכל שנה, כי לא בכל שנה יש הקהל.

ואולי אפשר להציע קשר נוסף בין קהלת לסוכות. אחד הביטויים המפורסמים ביותר במגילת קהלת הוא הביטוי: "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". הביטוי הזה אינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, אבל במגילת קהלת הוא מופיע 29 פעמים(!), וכמעט תמיד בהקשר שלילי: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ", וכו'. כל הדברים הרעים הללו הם דברים שנעשים תחת השמש. מהו, אם כן, הפתרון לכל הרוע הזה? זהו מהותו של חג הסוכות: בימים האלו אנחנו מצווים להיכנס לסוכה, למקום שבו 'צילתה מרובה מחמתה'. זהו המקום שבו אנחנו איננו תחת השמש, אלא תחת צילו של הקב"ה, בזוהר (פרשת אמור דף קג, א) הסוכה נקראת 'צילא דמיהמנותא'. כשאנחנו יושבים בצילו של הקב"ה, אנחנו לא תחת השמש: "ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה". "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן". מי שיושב בצילו של ה' מוגן מכל הדברים הרעים שנעשים תחת השמש.

כל אחד ואחד ממועדי חודש תשרי מבטא, בדרכו המיוחדת, את הקשר המהותי העמוק שבין היהודי לקב"ה. ראש-השנה מגלה זאת על-ידי כוחו של היהודי להמליך את הקב"ה למלך על העולם; יום-הכיפורים חושף נקודה זו בכך שבו מתפרצת עצם הנשמה, ה'יחידה' שבנפש; שמחת-תורה מבטא זאת על-ידי הקשר העמוק בין כל יהודי לתורה; ואילו חג-הסוכות מפגין את הקשר העמוק שבין היהודי לקב"ה – על-ידי הסוכה. הישיבה בסוכה במהלך חג הסוכות מבטאת את ידיעת ה' דרך מידת הביטחון, כשאנו יושבים בסוכה, יוצאים מאיזור הנוחות המדומה שלנו בבית, חשים בעצמות הטבע המתפרץ אלינו. אם זה רוח חזקה, אם זה טפטוף. הישיבה בסוכה אמורה להביא אותנו לערעור של התנאים הרגילים בכדי להביא אותנו למידת הביטחון בה'.

ספר קהלת נכתב על ידי אדם במצב הנוחות העליון ביותר. קהלת הוא המלך בי-ם. הוא נותן דרור לכל תשוקותיו ורצונותיו. דבר לא נחסך ממנו, אך הוא בז לכל זאת בחיפוש אחר משמעות. יש שסבורים שפסוקי הסיום של ספר קהלת נכתבו על ידי חז"ל שיראו מהמסר הניהליסטי של ספר קהלת. אני לעומת זאת סבור שהפסוקים החותמים את הספר הם הפיתרון שחיפש קהלת והם הקשר של ספר קהלת לחג הסוכות "סוף דבר, הכול נשמע: את-האלוהים ירא ואת-מצוותיו שמור, כי-זה כל-האדם. יד כי, את-כל-מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל-נעלם: אם-טוב, ואם-רע" כמו הסוכה, גם ספר קהלת מביא אותנו לידי ערעור (או הרהור) מסויים. הוא מזמין אותנו לצאת מקווי המחשבה הרגילים לעלות למדרגת מלך, בכדי להבין, שמעבר להיבט החומרי – הבית שממנו אנו יוצאים, גם התשוקות שלנו, לחכמה, לעושר, לריבוי נכסים אינן מביאות אותנו למשמעות כשם שהן אינן מביאות את המלך בכבודו ובעצמו, ולכן מסתיים הספר בציווי על ידיעת ה', ידיעת ה' מתוך מידת הביטחון. 

שנזכה שכשם שהגענו לידיעת ה' מיראתו נזכה לידיעת ה' מהישיבה בסוכה, וממילותיו המהדהדות של קהלת.